כץ נ' קשר רנט א קאר בע"מ ואח'

פסק דין

1.התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבע 2, אברהם רובין וכנגד הנתבעת 1, הבעלים של רכב השכרה בו נהג אברהם רובין.

2.בכתב התביעה עותר התובע, כי ביהמ"ש יחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 9,854 ₪ (להלן-"סכום התביעה").

3.ביום 14/8/11, ארעה תאונה בה היה מעורב רכב מסחרי, מס' רישוי 97-368-68 (להלן-"רכב התובע"), אשר היה נהוג ע"י גבריאל בן הרוש.

4.מאידך, בתאונה היה מעורב רכב פרטי מס' רישוי 74-466-74 (להלן-"רכב הנתבעת"). רכב זה היה נהוג ע"י הנתבע, אברהם רובין.

5.בדיון מיום 13/6/12, הופיע נהג התובע וטען כי נוכח נסיבות התאונה, כפי שאלו פורטו על ידי התובע, המסקנה המתחייבת כי החבות לאירוע נופלת על כתפי הנתבע ועל כן הנתבעים, כאחד לשלם את סכום התביעה.

מאידך, טען הנתבע כי תרחיש התאונה שונה לגמרי מגרסת התובע, באופן שהאחריות לאירוע נופלת על כתבי התובע.

6.נהג התובע, גבריאל בן הרוש, יצא מכפר חיים לכיוון חדרה, כשהוא מבקש לעלות על כביש 4. הנהג סיפר כי הגיע לצומת שדרות הכפר ורח' באר המים והתכוון לפנות שמאלה. לדברי העד בן הרוש, יש לו זכות קדימה שכן לרכב הבא מימינו, ישנה חובת עצירה שכן מוצב בכיוון נסיעתו תמרור עצור.

הנהג ספר כי רכב הנתבע לא ציית לתמרור הנ"ל ובעוד הוא מנסה להשלים את פנייתו שמאלה, חבט בו רכב הנתבע בפינה ימנית קדמית שלו, מה שגרם לפיצוץ גלגל ימני קדמי שלו.

בתום חקירתו הראשית, ציין העד בן הרוש כי הנתבע התנצל בפניו ונטל אחריות על האירוע, תוך שהוא טוען כי הוא לא מכיר את המקום. ב"כ המבטחת חקר את הנהג חקירה נגדית וניסה לערער את בטחונו באשר למקום התאונה, אך בן הרוש נשאר איתן בדעתו כי התמונות שהציג ב"כ אליהו, אינן משקפות את מקום התאונה.

7.הנתבע, אברהם רובין, סיפר כי נסע עם אשתו וילדיו באזור שכלל לא מכיר. הנסיעה נועדה להסתיים בכפר חיים, שם ביקשו הנתבע ורעייתו לרכוש חלב עזים שנועד לשמש כתרופה לפצעים בפיו של אחד הילדים.

הנתבע נשאל בחקירתו הראשית ע"י ב"כ המבטחת, האם נכון שבכיוון נסיעתו לא היה מוצב תמרור עצור והנתבע לא ידע להשיב לחיוב או לשלילה.

ב"כ המבטחת ניסה לרענן את זכרונו של העד ביחס למקום התאונה עפ"י גרסת המבטחת, אך הנתבע הודה (ואני מאמין לו) שהוא לא יכול להשיב משום שאינו מכיר את האזור.

בחקירתו הנגדית לתובע, הודה הנתבע כי אחרי התאונה יצא מן הרכב בו נסע, פנה לנהג בן הרוש והתנצל על כל האירוע.

הנתבע חזר וטען בחקירתו הנגדית, כמו גם בחקירתו החוזרת, כי הוא זה שפגע ברכב התובע ובכלל הוא לא זוכר את פרטי התאונה.

8.במחלוקת שנפלה בין הצדדים, אני מעדיף ומבכר את גרסת הנהג בן הרוש על פני זו של הנהג רובין. בן הרוש היה איתן בדעתו, עדותו קלחה, הוא ידע על מה הוא שח בעוד עדותו של רובין היתה מעורפלת, ויש לפיכך לפעול עפ"י הכלל של ברי (טענת בן הרוש) ושמא (טענת רובין) – ברי עדיף.

9.הצדדים נחלקו אף באשר לגובה הנזק הראוי לפיצוי. התובע הודה בהגינותו, כי הוא זכאי רק ל- 1/3 מסכום המע"מ משום שהרכב הנפגע, הינו מסחרי והוא זכאי להתקזז עם שלטונות מע"מ על 2/3 מסכום זה.

10.התובע ביקש כי במסגרת פסה"ד יחויבו הנתבעים לשלם לו הוצאות הולמות, שכן דחיית תביעתו ע"י המבטחת היתה ללא הצדק סביר.

מאידך גיסא, ביקש ב"כ המבטחת כי גם בפסיקת שכ"ט השמאי, יופחת המע"מ וכן לא יוכר רכיב ירידת ערך שקבע השמאי מטעם התובעת, משום שרכב התובע הינו בן 10 שנים ולא מפצים על ירידת ערך בגין רכב שגילו מעל 5 שנים.

11.העולה מן המקובץ, כי אני קובע אחריות מלאה 100% של הנתבע לתאונה והנתבעים יחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 3,992 ₪ בלוית 5.3% מע"מ, שכ"ט השמאי 707 ₪ בלויית 5.3% מע"מ והוצאות משפט בסכום כולל של 750 ₪ מע"מ סכום הבא לבטא את מכלול הוצאותיו של התובע שנדחה בקש ע"י המבטחת.